פרק 8


48 שעות קודם לכן.....


אנדוין, הראשון לשמו, מלך סטורמווינד וממלכות האדם, עמד על חומות העיר הנצורה, והביט בצבאות האויב הנפרסים מטה. גיין גרמיין עמד לצדו וביחד התבוננו הם בכוחות האויב, וראו רק שחור. נראה היו הכוחות הצרים כגל שחור, נחיל ארבה שבא לטרוף את העיר עשויית השעורים.
"כל כך הרבה..." לחש המלך הצעיר והיועץ הוותיק הנהן. "אכן הוד מעלתך."
"ואבי איננו כאן." המשיך הנסיך יגונו "אילו היה כאן היה יודע כיצד לפעול. תמיד ידע. כעת שהלך, גיין, אני מרגיש כה בודד." הוורגון המבוגר הביט בו וחמלה בעיניו.
"אמור לי גיין. בכנות. היש לנו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לשרוד את הלילה הזה?"
הזקן נאנח בכבדות. "בכנות מלכי?" המלך הנהן. "לא" השיב הלוחם. "אין לנו. ראה בני. שנים עמדתי לצידו של אביך, ולצידו של סבך לפניו. תמיד שושלת ווירן שלטה בסטורמווינד ותמיד היא תשלוט. אביך אמר זאת בצורה הטובה ביותר לפני מותו. העיר נבנתה על אומץ האדם וכך היא תשרוד. הרוח האנושית, רק היא תנצח את הרוע. מצבנו רע, אמת, כוחותינו מועטים, רובם פצועים והעם מפחד. עלייך להיות חזק בני. למען אביך. למען כל מה שהוא האמין בו ונלחם למענו. עלייך להיות אמיץ. למען סטורמווינד."
המלך הילד הנהנן. "מה עליי לעשות?"
גיין הביט לעבר צבאות האויב. "בראשונה עלייך להראות שהינך המלך, ולא ילד-בובה בשלטון. עלייך להראות לכולם שהינך כעת מלך. שהחלטות הם שלך, ורק שלך, אך זכור ילדי, מלך חכם שומע ליועציו, מקשיב לאזרחיו, ומחליט בעצמו."
אנדויין חייך. "משפט יפה. מי לימד אותך אותו.?"
הוורגון חייך קלות. "אביך".
אנדויין חייך גם הוא. "אם כן, הבה נלכה למועצה.". היועץ הנהן והשניים נסו לחדר המועצה.
שם, ישבו כבר כל המפקדים כשכעשרה שומרים בחדר ושניים שומרים על הכניסה. הם נעמדו דום לבואו של המלך והוא נכנס לחדר והתיישב בכסאו של אביו. בכסא בו הוא מת.
אנדויין התבונן ביועציו ודמם, אינו יודע מהיכן לפתוח. גיין שהבחין בדממה, פתח ואמר.
"סר רוטרבט" האיש הנהן וקם. "דווח בבקשה".
"כן אדוני, הוד מעלתך, גנרלים. אם כן כוחותיהם נראים עדיין רבים מידי לספור מדויק, מה גם שמחנותיהם מתפצלים ומתחברים חלילה. "
"מספרים סר רוטרבט, מספרים" . נהם הוורגון והאביר הנהן. "סך הכל ברשות האויב ישנם כעת, על פי הערכותינו כעשרים אלף חניתות, כחמישה עשר אלף קשתים, כשלושים עד ארבעים אלף חיילי רגלים, כמה עשרות מגדלי מצור, מרגמות ועקרבי אש, ולפי ספירה שלי, כעשרים מרגמות ובליסטראות."
המלך הצעיר הנהן ואמר "דרקונים? יצורי בלהות? משהו מהם?"
האביר הנהן ביאוש "אכן עוד מלכותך. מנקודות התצפית שלנו, ניתן להבחין בקלות במאות עד אלפי שדים, יצורי בלהות, יצירי אדמה שונים, טריפלייסים דמויי לטאה ועוד מגוון רחב של סיוטים מגוונים מלכי. "
המלך הנהן. "כוחותינו סר מאריק.". האביר המזוקן קם על רגליו והנהן.
"הוד מעלתך. דברי אינם הולכים להשרות שמחה בחדר, כי בשורות רעות בפי.
כוחותינו מדולדלים יותר מאשר היו בישיבה הקודמת. כעת מספרינו עומדים כעת על אלף חניתות, אלפיים קשתים, כחמשת אלפים חיילים רגליים כשירים ופלוגה אחת של אבירים. כמו כן ברשותינו עדיין נמצאים כשלושים גריפונים כשירים וכמאה פצועים. אנו מקווים להכשיר את כולם עד הבוקר."
"בסדר גמור " אמר גיין והאביר התיישב, הוא הנהן לגמד שנעמד. "הוד מלכותך. לרשותך עדיין עומדים חמשת אלפים מבני מיני, ונקווה שעוד יבואו."
"גם הקוסמים עוד לרשותך אדוני, כל הקוסמים עדיין כשירים."
"כמו גם הכוהנים." אנדויין הנהן ואמר "אם כן הכינו הכל למלחמה. עם שחר, זה יתחיל."


המלך, לבוש שריון קרב, עמד על החומה. הוא הביט בצבאות המתארגנים והבחין כעת, בדבר מה שנבצר ממנו להבחין, מסיבה זו או אחרת, לפני זה. זה כמו משחק. חשב. כעת, כשהתבונן בצבאות האויב הזזים לצעקות המפקדים הבין המלך הצעיר את דרך החשיבה של אויביו.
"אתה מוטרד הוד מלכותך" לחש גיין מאחוריו ונעמד לצידו.
המלך הצעיר הנהן. "הם רבים כל כך" לחש "וכוחותינו כל כך מעטים"
"אמת ויציב הוד מעלתך" אמר הוורגון "אך תמיד ישנה תקווה, בל תשכח זאת. הצעיר הנהן.
"מלכי." אמר היועץ הותיק "עלייך להיות החלטי. זכור את שאמרתי לך לפני. הוכח לכולם שאתה גבר. שאתה מלך. וכולם ילחמו בשבילך. ימותו למענך. "
אנדויין הביט בו "כמו שהם נלחמו למען אבי?"
"אפילו יותר מלכי, אפילו יותר."
************************************************************************************************
אווירת נכאים שררה בעליית השחר, בכל רחבי העיר ובעיקר בחדר המועצה, שם התכנסו כעת כל מקבלי ההחלטות לישיבה אחרונה לפני הקרב.
"גיין, קח איתך פלוגת פרשים והעלה את נסך לצד דגלי. רכב איתם מערבה לכיוון המוצב בווסטברוק, אני אצא עם כוחותיי מזרחה באדחוק בהם עד לנורטשיר."
גיין נראה מוכה הלם "הוד מלכותך, לצאת בראש צבאות, זה מסוכן זה..."
"בחירה שלי" אמר אנדויין והביט ביועציו שעמדו סביב השולחן.
"הוד מעלתך," פתחה הקוסמת אך בלמה דברייה למראה הבעתו של המלך.
"אני מסרב הוד מעלתך!" אמר הגמד "הפקרנו את אביך למות! לא נניח לך לזרוק את חייך גם כן!"
המלך הצעיר נעמד, וכעת היה גבוה ככל אביריו. הוא התבונן בעם ועיניו קרות, מלאות זעם, "אני הוא אנדוין הראשון, מלך סטורמווינד וממלכות האדם. מגן הממלכות המאוחדות. אני הוא מלככם. ואני מתכוון לצאת לשם" אמר והצביע על שדה הקרב "ולקבל את מותי כמו שאבי קיבל. כמו מלך. בראש צבאותיי. לצד אחיי. האם תרכבו לצידי או שמא תסוגו כיאה לפחדנים ותישארו מקוללים לנצח. אימרו לי עכשיו. אתם איתי?"
גיין הביט בנער וחייך. הנער הפך לגבר. הנער, הפך למלך. הוא כרע ברך ואמר "אני איתך עד המוות הוד מעלתך".
בן רגע קד הגמד ואמר "סלח לי מלכי. אני שלך, וכך גם חיילי, עד המוות"
"עד המוות" לחש ראש המשמר וקד. "עד המוות" אמרו כולם וקדו.
"אם כן " לחש אנדויין. גיין קיבלת את הפקודות שלך. סר מאריק הכן את חיילי ברגע שנסיים כאן. דראמר, ברגע שנהדוף את כוחות האויב משמאלו של הנהר, עלייך לתקוע בקרנות על תקיפה ולהתסער עם חייליך. הובל אותם למרחק ליגה מהחומות ואז החלו ליסוג חזרה. גיין ברגע שכוחותיו של הגמד נסוגים חזרו גם אתם אל בין החומות. מירה. על קוסמייך לחפות על נסיגת הכוחות. כל קסם שנראה לך אפשרי ומועיל, השתמשו בו. סר רוטרבק, קח את פלוגת האבירים שלך ותקוף את האגף הימני בעל הנס הכחול. " אצבעו של המלך נעה לכיוון מערב ונחתה בנקודה מסויימת במפה "אך אל תתקרב לכוחותיו של גיין. תשתדלו לשמור על מרחק ראייה זה מכוחותיו של זה, וברגע שתגיעו להתקבצות כוחות גדולה חזרו אחורה.
סר מאריק, דאג תמיד שכוחות רעננים יוחלפו על החומות ושלא יופסקו הכנת החצים והירי המרגמות והבליסטראות . אני רוצה כוח אש מחפה גדול. בעיקר על האזור הזה, " אמר והצביע לכיוון המרכזי , "שם זה אוהל הפיקוד שלהם, לפי דעתי, ואני רוצה להרחיק אותם מהקו הקדמי."
האביר המבוגר הנהן וקם "אני אדאג לזה הוד מעלתך. ברשותך" המלך הנהן והאביר יצא כשאחריו יצאו גיין , הקוסמת, הגמד ומפקד המשמר. כעת נשארו בחדר רק ראון סופת-המים והארכיבישוף בנדיקטוס החמישי.
"אבי," אמר המלך והכהן הביט בו. "פזר את כוהנייך בשטחים האלה. הוא הצביע על שטחים סמוכים לחומה, ודאג שיטילו קסמי ריפוי בכל רגע שיוכלו. נסה לגייס עוד מתנדבים לסייע להם, גם ילדים אם יש בכך צורך. נזדקק לכל יד כשירה לטפל בפצועים. אך דאג, וזאת פקודה אבי, שאף לא אחד מהילדים או הכוהנים יכנסו לקו האש."
הכהן השמנמן, הנהן, קם וקד ואז יצא מהחדר למלא פקודות המלך.
"ואנחנו? הוד מעלתך..." ראון סופת מים שאל בעדינות והביט במלך-ילד.
אנדויין נעמד והביט החוצה מן החלון "יום יפה היום ראון סופת-מים האין זה שמך לא?" שאל והדרניי הנהן.
"אם כן אמור לי," אמר המלך והסתובב נשען על השולחן "כמה שאמאנים נדרשים בכדי להוריד גשם, על החלק.... הזה.....?" המלך הביט בו בעניין בעוד השאמאן נראה מבולבל. "כל החלק הזה?" המלך הנהן. "כעשרה שאמאנים אני מניח, אולי שנים עשר."
"אני מבין" אמר המלך "תציב את כל כוחותייך על האזור הסלעי לצד החומה המזרחית. דאג שלפחות עשרים מהם יוצרים ענני גשם. אני זקוק להמון מים."
השאמאן הנהן ואמר "אבל אני לא מבין מלכי. מה יעזור לך גשם?"
המלך חייך חיוך טהור ואמר "הגיע הזמן לשטוף את הלכלוך ראון. ואני יודע בדיוק איך לעשות את זה"


סנריוס עמד על ארבעת רגליו והתבונן בכוחותיו של גור נסים אחורנית. שוב, תקפו הכוחות את דראנסוס ושוב הדפו אותם המגנים. גולדרין נעמד לידו והביט נסיגת הכוחות.
"הנצחון הושג סנריוס" אמר הזאב הגדול והצבי הנהן. לידו הופיע מן האוויר כמעט, אלפית תמירה בעלי קרני דרקון. "מביאת החיים" אמר סנריוס והיא הנהנה. "אני רואה שהניצחון הושג לבסוף"
הצבי המגודל הנהן קלות. "אכן. אך הוא דרש רבות מנתיני. מכולנו"
הזאב ליקק את כף רגלו הפצועה ואמר "האם נרדוף אחריהם אלכסטראזה?""
"כדי מאוד " אמר קלגוס והופיע לצידה. "אני אתחיל ליצור קסם בעזרת קוסמימי האלפים ומכשפיהם, בכדי לסגור את המארג באזור הזה. אז, נוכל כולנו להתפנות ולבוא לעזרת סטורמווינד."
הדרקונית הנהנה."זמן הוא המרכיב החשוב ביותר, אך לנו חסר ממנו כל כך." אמרה והשאר הנהנו.
"סנריוס" אמרה והצבי הביט בה. "הורה לכוחותיך , יחד עם כוחתיו של גולדרין לרדוף אחרי צבאות גור הנסים. השמידו ככל שתוכלו. המעופים שלנו יסייעו לכם בכך."
הצמד הנהנו. הם הלכו להם לדרכם בעוד שני המימדים נעמדו זה לצד זה.
"יש חדשות מהמשלחת קלכגוס?" שאלה הדרקונית והביטה במימד הקסם. "חדשות רעות לצערי. החבורה התפצלה. השאמאן נכנס לאזור בו לא יכולתי לחוש בו עוד. הקוסמת, הגמד והכהן צעדו דרומה בעוד הצייד יחד עם הלוחם והדרואיד צעדו צפונה. הפלאדין....הפלאדין מת, אלכסטראזה. נרצח על ידי אילידאן עצמו"
הדרקונית הביטה בו ועיני אמרו צער. "בנגילה.כמה אמיץ היה הוא... היא נאנחה. "אם כן איליאדן בחר צד. מה חבל. אלה אכן בשורות רעות ידידי. ו....המפתח?"
"אצל הגמד"
"אם כך עלינו להביא הגמד במהרה למצודה, בכל דרך אפשרית, ובמהירות המירבית. אשלח את המעוף שלי לקראתו."
"זה לא יהיה כה פשוט מביאת החיים. בשורות רעות נוספות בפי. השיגור האחרון של הננסית הוביל אותם לנורטנד'. לצערנו השער נפתח להם במצודת כתר-הקרח."
הדרקונית הביטה בו ובעיניה הקלה. "טוב אם כך, המצודה ריקה, נטושה זה שנים. ארת'ס אחרון הליץ-קינג מת וכל חיליו נפוצו לכל עבר. השלושה יוכלו לצעוד משם בקלילות עד המקדש."
מבט פניו של מימד הקסם הרתיע את מביאת החיים. "לא כך? קלכגוס?"
"לצערי לא." הגיב ברצינות "הליץ-קינג לעולם לא מת. המלך-המכשף חי, לא ארת'ס כי אם אחד אחר. וכעת הוא עומד לצד כוחותיו של גור. אני מאמין שגור משחק בשיגוריה של הננסית ולכן היא אינה מצליחה להינעל על המקום אליו היא רוצה להשתגר. לכן, אני בהחלט סבור שזה הגיוני שהנחיתה של השלושה במצודה הקפואה היא בעצם מלכודת אחת גדולה."
מביאת החיים החלה מתהלכת במעגלים. "כעת אם כך עלינו לסמוך על השלושה האלה שיצליחו לצאת משם לפני שהמלכודת תינעל."
"אכן כן אלכסטראזה" השיב המימד בצורת האדם , "אולי אני אוכל לעזור לננסית, במידה ותפתח שער, אוכל לכוון אותה, או אולי לפחות למנוע מגורמים עוינים חיצוניים, כדוגמת גור, להפריע לתודעתה ובכך לפתוח שער לנקודה אליה רצתה."
,הדרקונית הנהנה. "עשה זאת אם כך." הוא הנהן ועצם עיניו מתחיל להקסים.
"לבנתיים , אני אלך לי ואנקום את נקמת ילדי..." ואז, השתנתה לדרקונית האדומה הענקית, ובשאגת אימים, פרסה כנפיה ועפה לשמיים.




השאמאן לבן השיער נעמד ביציאה מן המערה. מאחוריו עמדו הרום זודו-זולו והיסודות בצורות הגשמיות שלהם.
"בהצלחה לך בן תמותה , היה גמיש כמו המים ולעולם לא תישבר. זכור זאת." אמר יסוד המים והתפזר לטיפות.
"היה דינמי כמו האוויר ותגיע לאן שתחפוץ בכך" הוסיף יסוד האוויר והתפזר ברוח.
"היה חזק כמו האש ואויבך ישרפו לפנייך." לחששה האש הגולמית ונעלמה לכדי גיצים בודדים.
"היה איתן כמו האדמה, ומשימתך תצלח לפניך" אמר יסוד האדמה והתפוגג לאפר .
בהצלחה ידידי" לחש הרום והניח ידו על כתפו של הדרניי. "אני מאמין בך" שמאשאמן הנהן והרום עצם עיניו ונעלם עם הרוח הנושבת.
כעת נשאר היסוד האחרון, יסוד החיים. הוא עמד בצורת זאב זוהר. וכשפתח את פיו ודיבר, הרגיש הדרניי את כל עוצמות החיים זורמות בו.
"שמאשאמן, בנו של נבימן, שאמאן ממסדר טבעת העפר. תלמידו וממשיך דרכו של ת'ראל, בנו של דורטאן, מנהיג טבעת העפר, וכעת מנהיג השבטים. הקשב היטב למילותי, כי כעת אלה יהו לך לעצה אחרונה ולעזר רב.
עלייך, שומר המפתח, למצוא את הדריינדרנד ואז לדאוג שהשער יסגר לתמיד. אסור לאפשר לגור לחזור ולהיות שלם שוב. שמור על הגמד בכל מחיר. זאת עצתי לך. אסור שהגמד יפגע."
השאמאן הנהן. "אני מבין" לחש. "היכן הוא נמצא כעת, הגמד." שאל בקול חלש.
"אתה יודע כיצד תוכל לגלות זאת ידידי. השתמש בשלמדת. " ואז, בהבזק אור פתאומי, הוא נעלם.
השאמאן נאנח קלות. דרכו ידועה לו כעת, וכך בעודו מתיישב בקצה המערה כשארבעת הטוטמים פרוסים בצדדיו, נטש את גופו ועבר לעולם הבין-ממדי.

הכהן התעורר כשריח האוכל מגיע לפיו. "לעזאזל עם היום" רטן כתמיד, ופיהק פיהוק גדול.
הוא התקרב למדורת הבישול וראה את הגמד יושב ומקלף ירקות עבשים, ואת הננסית טורחת מעל מדורת בישול גדולה.
בצעדי גנב, התקרב למדורה ואחז בכף, ואז טעם מן הבשל. ברגע שנגע התבשיל בפיו ירק אותו בגועל על הרצפה ועיוות את פניו.
"זה דוחה! מה בישלת פה נטאביט? מזמן גופות?"
הוא החל לעשות תנועות עם פיו בסגנון הקאה, דבר שהעלה את חמתה של הננסית.
"נביטון! אתה הבן אנוש הכי עצלן, חסר רגישות, חזיר, ליצן, כסיל ו..." היא נעצרה כדי לנשום והביטה בזעם בכוהן שנראה מלא אימה, בעוד הגמד נעמד לצדו וגיחך "ו....ו.... חציל!!" ואז, בתנועה דרמטית הסתובבה הננסית בכעס והלכה לה לדרכה, משאירה את הכהן משפשף את ראשו בחוסר הבנה.
"אמרתי מה שהוא לא בסדר?" שאל את הגמד שצחק קלות וטפח על גבו של בן האנוש. "אני אומר זאת כך נביטון, לדעתה של נטאביט, כן? , אתה בעצם ההוכחה שהאבולוציה יכולה ללכת אחורה לפעמים." וגם הוא צעד אחרי הננסית משאיר את הכהן מבולבל מאחור, מתבונן בגועל בקערת המרק.
הויכוח הזה, כמו רבים לפניו, החל ברגע שנכנסה החבורה לתוך תוכי הטירה. זה קרה בטעות, חייבים לציין, מכיוון לטענת הכהן, אינו יודע איך בחר בגרם המדרגות שהוביל מטה, ואז נכנס לדלת ההיא, המסקרנת מצד שמאל, צעד עשרה צעדים וירד שני גרמי מדרגות נוספים לפני שהגיע למרטפי הטירה. שם השתמש בכוח ההרמה ששורר במקום לעלות עד לקומה העליונה ולראות את הנוף. כך טען הכהן. הננסית לעומת זאת, אחזה בגמד בחוזקה, ברגע שנביטון הפטפטן לא היה בסביבה, ולחשה "משהו שונה בו. כך ממנו את המפתח ותתכונן. יכול להיות שאני אאלץ לשגר אותנו מכאן"
הגמד הביט בה בחומרה "גם בלעדיו?".
היא בלעה את רוקה. "העולם חשוב יותר" לחשה. ודחקה בו לגנוב מן הכהן את המפתח. דבר שהתברר כמשימה קשה יותר משנדמה. על אף עצלנותו, בכל הנוגע למשמר חפציו היה הכהן עירני מאוד ופעמיים תחקר את הגמד שעות לגבי הסתובביות כאלה או אחרות בזמן השמירה.
כעת, ברדת הליל, ישב הגמד בסמוך למדורה, הננסית ישנה במרחק מה מן הכהן , שנחירותיו בלבד יכלו להעיר את המלך – המכשף משנת המוות שגזרו עליו חברי גילדת הדגים.
הוא הביט באש, בהה בה קלות, ולפתע, הבחין בתנועה בתוכה. נראה היה שנוצר בה ראש, שלפתע הפך מוחשי יותר ויותר. הוא נעמד ושלף סכיניו. ידו נשלחה לעבר הננסית להעירה כשהבין את פשר הפרצוף.
זה היה שאמשאמן.
השמאמן לבן השיער חייך למראה ההכרה שבעיני הגמד ואמר "טוב לראותך חי ידידי. פחדתי שאיבדנו אותך, או מי מהאחרים"
"לגבי האחרים אני לא יודע שאם. אני כאן עם הננסית והכהן. לאיפה נס צפונה עם הדוראיד והלוחם. האלף היה פצוע מאוד. איני יודע מה מצבו."
"הם חיים" אמר השאמאן , "וכך גם אני. כעת יש לנו משימה רבת חשיבות רו'תח. הקשב לי היטב. הכהן משתנה. כוחות האופל חופרים במוחו. יוג-סארון וק'תון דאגו להחיות את הליץ-קינג ולספח אותו למטרותיהם. היזהרו שם ידידי, עיניים עויינות צופות בכם כעת. עלייך לגנוב מן הכהן" אך הוא נעצר. הגמד שלף את התיבה ואמר "חשבנו על זה כבר שאם. גם אני והננסית הבחנו בדבר מה שונה בכהן. אפלה מתפרצת שמשתלטת עליו לעיתים. אני חושש, שהננסית לא תוכל להשאירו מאחור אם תיאלץ לעשות כן. אני לא יודע אם אני מסוגל"
"לא" קולו של השאמאן הדהד מהקירות הריקנים "עלייך לעשות כן. במידה ותאלץ, עזוב את נטאביט לגורלה. אין ברירה. על המפתח להגיע למקדש הדרקונים בכל מחיר."
הגמד הנהן בכבדות "אני מבין" לחש
הדרניי הביט בו ברוך. "אני מבין את כאבך. נטאביט ונביטון יקרים גם לליבי. אך גורל העולם תלוי על הכף ולא ניתן לסכן זאת. אני אזמן כעת את קיראיו ואמשוך את כוחו ככל שאוכל כך שאגיע, עם קצת מזל, לדראנסוס. שם אדאג שאחד הקוסמים יפתח לי שער למקדש ואפגש איתך שם, עם הכהן והננסית, או בלעדיהם. עלייך להגיע למקדש.
אין לי זמן להסביר, בטח לא כאן, אני עדיין לא שולט במלוא השליטה בטיול המימדי הזה, אך הבן, ככל שנתעכב יותר בהבאת המפתח, ככה גור מתחזק ויקשה עלינו את עצירתו."
הגמד נראה מבולבל. "גור? מהמערה?" השאמאן הנהן. "מה הוא? מה הוא רוצה?"
"מהו?. אבי האלים, שישן מאות אלפי שנים, מה הוא רוצה? נקמה."


שלושת ההיפוגריפים נחתו כמעט בו זמנית , והאבק שהעלו, גרם לשלושת הרעים להשתעל קלות.
המסע לחורבות נוצת הירח היה קשה, אין ספק בכך, והבהמות היו מוטשות. כעת, חילקו השלושה את העבודה לשלושה רבדים. הצייד יצא לצייד, מלווה בטיגריס הנאמן (שלא נראה מרוצה כלל וכלל מהעובדה שנקשר על גבו של היפוגריף, בלי לדבר על דעת הבהמה כמובן) הלוחם, טיפל בבהמות הרכיבה ודאג להם למספוא טרי, ולמקום למנוחה. ואילו הדרואיד, ליקט עצים והכין מדורה לבישול.
לא עבר זמן רב וריח של בשר טרי התפשט במחנה המאולתר, מזיל ריר מבני החבורה שישבו לסעוד.
הלוחם דיבר ראשון . "אני מתגעגע לכהן הפטפטן" אמר "הארוחות שקטות מידי כשהוא לא כאן"
הצייד והדרואיד חייכו. "אולי עדיף להתגעגע לננסית ולתגובות שלה לכהן" בני החבורה צחקו.
"מעניין אם הם בסדר" הרהר הצייד והביט לשמיים. "ללא שאם אין לנו יכולת ליצור קריאות בין ממדיות ולברר את מצבם. " הם הביטו זה בזה ונאנחו. לאחר שסיימו את הארוחה נעמדו.
"לאן עכשיו?" שאל הלוחם והצייד התכופף קלות ונגע בקרקע הקשה. "איני יודע ווירווף. האדמה קשה מאוד כאן. נראה שלא דרכה כאן כף רגלו של איש במשך שנים ארוכות.
איני יודע אם הטיטאנים עדיין כאן או לא, אבל אם כן, אני מניח שהם יכולים לעוף."
"הביטו" זעק האלף והכל הביטו לכיוון אליו הצביע. "יש שם אבנים גדולות. אני לא יודע מה הם אבל כדי שנגיע לשם".
הצייד והלוחם הנהנו זה לזה והחלו לצעוד.
היער עליו צעדו, היה עבות, ועציו הסתירו כמעט את השמיים. האדמה הקשה, הקלה על הליכתם ולא עבר זמן רב והשלושה עמדו למרגלות הסלעים הגדולים.
"וואו, מרשים" לחש הצייד והדרואיד הנהן. "אין ספק שאלה לא מעשי ידי בן תמותה. " לחש האלף.
הצייד הנהן, והתבונן בקדרות בסלעים. "אם אלה הקברים, או המיטות שלהם, איך אנחנו מעירים אותם?"
הם החלו צועדים בינות הסלעים, מלטפים אותם ובוחנים. נראה היה כאילו הם עתיקים יותר מן החיים עצמם, כך חשב הלוחם, ונגע באבן. לפתע, הוא זעק בכאב וקפץ לאחור, ידו נחתכה מן האבן החדה, ודם החל זורם מן הפצע הפתוח, על האבן השחורה.
האדמה החלה רועדת, והלוחם לחש "חברים, נראה לי שאנחנו במקום הנכון"
השלושה התקבצו והביטו היישר קדימה, שם נפתח להם שער. הם הביטו זה בזה ונשמו עמוקות.
"קדימה" אמר הצייד וצעד לתוך השער כשהשניים אחריו.
אור חזק הפציע כשצעדו פנימה, והם סוככו על עיניהם בהגנה.
"מה זה?" שאל הלוחם והביט באלף שהשיב במשיכת כתף.
הצייד התקדם קלות והביט מסביב. הם הגיעו למעין אולם ענק. בתוך האולם היו שנים עשר כיסות גדולים, שכעת היו ריקים.
הם החלו להתקדם והגיעו לכיסא הראשי שישב בראש האולם. הוא, כמו כל האחרים עמד ריק, אך ניתן היה להבחין בקלות שהוא מיוחד מהאחרים. הוא היה תמיר יותר ומפואר, ידיותיו היו עשויות זהב טהור והילה של כוח שררה בו.
השלושה התקרבו לכיסא והלוחם אמר "רשום כאן משהוא"
הצייד הקריב ראשו והחל מקריא "כאן יושבת ארליון, ראש לטיטאנים ואם כל חי."
"ארליון? " הצייד לחש. והלוחם נעמד לצדו "אם כל חי"
"חברים" אמר הדרואיד "אני חושב שהגענו. אנחנו בעולם הטיטאנים."

ידעתי שתצליח לעקוף בסוף את חומות הצנזורה... אז בסוף השתמשת ב"אתה ההוכחה שאבולוציה יכולה לחזור אחורה"? חחחחח אני התחלתי לצחוק כשקראתי את זה... שינת המוות שגזרו עליו חברי גילדת הדגים... LOL LOL LOL! הסיפור מעניין, מותח, ומצחיק!

גילדת הדגים ... קרעת אותי...

חחח התלבטתי ארוכות לגבי זה בסוף אמרתי נו זה התרגום הכי טוב שיצא לגפילטפיש חחחחחח

זה רק אני או ש nebi נרדם על האף???
אנחנו מחכים כבר המון זמן אחי... ת׳לא יכול לעשות לנו את זה...
העם דורש את פרק 9 !!!

העם! דורש! צדק סיפורי! העם! דורש! צדק סיפורי! העם! דורש! צדק סיפורי! העם! דורש! צדק סיפורי! העם! דורש! צדק סיפורי!

חחחמצטער על זה חברים... תקופה לחוצה.... אני אתחיל לשבת עליו לעונק היום

תודה שסתם לא בא לך בטוב לראות אותי יושב בפנאן.
היו איזה 100 סיפורים בהגשות שהייתי צריך לעבור עליהם ולהזיז אותם למקום, אז עכשיו יש קצת רגיעה ואתה ישר מחפש לי עבודה אה....
תאמין לי אני צריך למצוא לך עבודה בתור מנהל פורום גפילטע פיש... לך תסדר את הפורום!

נראה לי שהפורום דיי מסודר...
אפילו עשיתי כמה איחודים של נושאים (בעיקר של הקבוצה השנייה)...
אם יש לך הצעות אל תתבייש... יש לי הרבה זמן פנוי